השתתפות באירועי ספורט, מלווה, כמעט תמיד במידה מסוימת של סיכון. לכל מתאגרף או מתאבק שעולה לזירה, ברור שהוא עלול לספוג חבטות ופציעות; כל שחקן כדורגל, כדורסל או רוגבי מודע לסיכויי הפציעה במשחקים אלה; כל שחקן הוקי חשוף לפגיעת כדור וכל רוכב אופניים מכיר את סכנת ההתרסקות בזמן אימון או מרוץ.
אף על פי כן חלק מן הספורטאים שנפגעו עותר לבתי המשפט בניסיון לקבלת פיצוי על הנזקים שנגרמו לו. למעשה, ריבוי הנסיבות שבהן יכולות להתרחש תאונות או פציעות באירועי ספורט ופנאי הופך את תביעות הרשלנות לנפוצות מאוד.
נוכח מגוון הסיכונים מולם ניצבים המשתתפים בענפי ספורט רבים והנסיבות המיוחדות הסובבות פעילויות אלה, הכירו שיטות משפט שונות בצורך לאמץ עיקרון נזיקי שיתאים לדרישות של פעילות ספורט תחרותית. תפיסה זו נועדה להגן על בעלי הנכסים ועל מארגני פעילויות ספורט מפני תביעות משפטיות, ובמהותה היא מגבילה את חובת הזהירות של המזיקים הפוטנציאליים במקרה של פציעה שנובעת מן הסיכונים הכרוכים בפעילויות הספורט. ההצדקה לכך נשענת בין היתר על הכלל המשפטי שלפיו נפגע לא יהיה זכאי לפיצויים אם השתתפותו בפעילות שגרמה לנזק נעשתה מרצונו החופשי, הוא ידע על הסיכונים הכרוכים בה וקיבל אותם.
סוגיית ההסכמה והידיעה בדבר הסיכון הצפוי שמעניקה, בנסיבות מסוימות, פטור מאחריות נזיקין ידועה במשפט האמריקאי כדוקטרינת הנחת הסיכון (Assumption of Risk) והיא מקובלת כהגנה נפוצה בתביעות נזיקין שהתרחשו במסגרת פעילויות ספורט.
בישראל, מעוגנת הדוקטרינה בסעיף 5א לפקודת הנזיקין, אולם נושא השימוש בה בהקשר לתביעות ספורט מצוי עדיין בחיתוליו וטרם נערך בעניינו דיון משפטי מקיף. כתוצאה מכך הפכו איגודי הספורט ומארגני התחרויות במקומותינו חשופים לתביעות משפטיות רבות היוצרות איום ממשי על יכולתם לקיים פעילויות תחרותיות, ובמקרים קיצוניים אף על עתידו של אותו ענף ספורט בכלל.
חיבור זה סוקר את המסגרת הנורמטיבית הנוהגת כיום בתביעות ספורט – בדגש על הדין האמריקאי, אל מול זה הנוהג בישראל. המאמר יסקור את דוקטרינת הנחת הסיכון והתפתחותה ואת הפסיקה המנחה בעניין זה בארצות הברית ואל מולן את המצב ההיולי בעניין זה בישראל אגב סקירת פסיקה לדוגמא. בהמשך מנתח המאמר את ההשלכות העולות מן הדין הנוהג בישראל ומציע למסד את התפיסה המשפטית האמריקאית גם בישראל.
