מספר המשתתפים בפעילויות ספורט שונות הולך וגדל עם השנים, ועימו הולך ועולה גם מספר התאונות, הפציעות והפוטנציאל לתביעות משפטיות.

ואכן תביעות ספורט מוגשות חדשות לבקרים נגד גורמים שונים. איגודי ספורט, בעל הנכס, מאמנים ובעלי מועדוני ספורט, מארגני תחרויות, שופטים ובעלי תפקיד רשמיים אחרים (המכונים גם SCO – Sport Contest Officials), וגם הספורטאים המשתתפים בעצמם – כולם חשופים לתביעות משפטיות.

ספורטאים שנפצעו טענו שיריב פגע בהם במהלך המשחק; שהמארגנים התרשלו בארגון האירוע ונכשלו במניעת הסיכונים; שמסלול התחרות לא היה בטיחותי דיו ולכן המארגן, הרשות המקומית או בעל הנכס אחראים לתאונה. משפחתו של רץ מרתון שנפטר טענה שמותו יכול היה להימנע לו דרשו המארגנים אישור רפואי ולא מסתפקים בהצהרת בריאות אינטרנטית. ספורטאי אחר ראה את המאמן שלו כאחראי לפציעתו בנימוק שלא הכשיר אותו כראוי או כפה עליו השתתפות בתחרות; אחר טען שהשופט נכשל בפיקוח ושליטה על הנעשה במשחק – דבר שגרם לנזק; יש מי שטען לאחריותו של תרפיסט בנימוק שלא העניק לו טיפול ראוי לאחר הפציעה; וגם צופים שנפגעו באירועי ספורט – עתרו לבתי המשפט בדרישה לפיצויים.

גם ענף האופניים מעסיק את בתי המשפט. במועד זה מתנהלים בבתי המשפט בארץ כמה וכמה תביעות שקשורות לרכיבה הספורטיבית – עם או בלי קשר לפסק הדין בעניין "חץ הצפון".

כאם לרוכבים, נטייתי הראשונה היא כמובן לדאוג לרוכב שנפצע ולהגן על זכויותיו המשפטיות. אולם לעיתים עולות גם שאלות מצד בעלי מועדוני רכיבה ומארגני תחרויות המבקשים לבדוק כיצד יוכלו להמשיך לפעול מבלי להסתכן בפשיטת רגל שעלולה להיגרם בעקבות תביעה של רוכב שנפצע. פסיקת "חץ הצפון" מלמדת שמדובר בסיכון אמיתי.

האינטרס הציבורי הוא לשמור על בטיחות הרוכבים וזכויותיהם מצד אחד, אך גם לסייע למועדונים ולמארגני התחרויות לשמור על יציבותם ועל המשך פעילותם מצד שני. כך, חשוב גם לשמור על בעלי הקרקע שמאפשרים את הרכיבה בשטחם באופן חופשי ומפתחים את המסלולים – קק"ל, רשות הטבע והגנים, הרשויות המקומיות שבתחומן נמצאים הכבישים הפתוחים, ומע"צ שאחראית על תחזוקתם. פיתוח הספורט ההישגי בישראל ובתוכו גם ענף האופניים הוא בעל ערך חברתי חשוב. הבנת עקרונות האחריות המשפטית וכיצד יכול מועדון או בעל תפקיד אחר "לנהל את סיכוניו" – חשובה, לכן, לכל הצדדים המעורבים.

המונח "אחריות" רלוונטי כאשר מועדון רכיבה, או כל בעל תפקיד אחר הופך להיות אחראי כלפי מישהו מבחינה משפטית ומבחינה כלכלית– כלומר נדרש לפצות אותו על נזקיו. "ניהול סיכונים" פירושו זיהוי, פיקוח, והקטנת הסיכויים להתרחשותם של מצבים שיובילו להטלת אחריות על המועדון.

הפער בין המציאות לעמדת בתי המשפט

רכיבה מקצועית על אופניים כרוכה בסיכונים הן מעצם טיבה והן בשל גורמים חיצוניים שמעורבים בה ומגדילים את הסיכון. עם התפתחות הרכיבה המקצועית אף עולה שיעור הסיכון: מהירות הרכיבה עולה; מספר רוכבי הדבוקה במרוץ הולך וגדל, ומצטרפים גורמי סיכון נוספים:

במרוצים גדולים ינוע מספר הרוכבים בדבוקה בין 120 ל- 200, כאשר בתוך הדבוקה ירכבו הרוכבים ממש בצמידות אחד לשני. הרכיבה בדבוקה היא חלק מהטקטיקה של תחרות אופניים, היא מאפשרת לרוכבים שבתוך הדבוקה להימנע מחשיפה לרוח, לנצל את האנרגיה שמשקיעים הרוכבים המובילים ובדרך זו "לחסוך באנרגיה" תוך כדי רכיבה. ההוצאה האנרגטית של הרוכבים בדבוקה היא נמוכה יותר, אולם יש בה סיכונים:  ברכיבה כה צמודה – במהירות הגבוהה של המרוץ (40-70 קמ"ש) – הסיכוי להתחככות בין הרוכבים הוא גבוה מאוד. כל סטייה מהנתיב או אובדן שיווי משקל של רוכב לשבריר שנייה עלול להוציא את כל דבוקת הרוכבים מאיזון ולגרום לתאונה ולפעמים גם להתרסקות המונית. התרסקויות כאלה הם תופעה שגרתית במרוצי אופניים והם תוצאה של אופיו הטבעי של מרוץ תחרותי.

זאת ועוד: מרוצי אופניים תחרותיים מצריכים מסלול באורך של 100-250 ק"מ ולכן הם  מתקיימים בכבישים פתוחים ברחבי המדינה ולא במסלולים סטריליים. בהתאם, מתנהלים גם אימוני הרכיבה הארוכים בכבישים הפתוחים. הכבישים כוללים פניות, סיבובים חדים, כיכרות, ואיי-תנועה והם אינם אחידים, או מושלמים בתחזוקתם. אין בנמצא כביש שאין בו מהמורות, בורות קטנים או חריצים. לעיתים כוללים מסלולי הרכיבה גם נתיבים מאתגרים יותר שכוללים קטעי אבנים (pave ) או כביש משובש שקרוב באופיו לשביל עפר (ראו למשל מרוץ ה- Paris Roubaix הידוע בתנאי המסלול הקשים במיוחד; או שלב ה-Cima Copi"" בג'ירו 2018 שכלל קטע גראבל לא קצר). חלק מן המסלולים כוללים טיפוסים או ירידות חדות בהן עשויה המהירות להגיע ל-  70 קמ"ש ויותר. כל אלה יוצרים סיכונים רבים במסלול המרוץ, אך הם חלק בלתי נפרד מאופיו של המרוץ. מסלול "לא מושלם" הוא סיכון אינהרנטי ברור וידוע לכל.

נוסף על כך: כאשר מדובר בקבוצת רוכבים כה גדולה – רוב הרוכבים הם למעשה "עיוורים" למסלול ולסיכונים שבו ונסמכים בעיקר על קריאות אזהרה של הרוכבים הראשונים. אם לא שמעו את קריאת האזהרה – חשופים הרוכבים שבפנים הדבוקה לסיכונים שהם אינם רואים. אם כן נשמעה הקריאה – יסטו כל הרוכבים באופן חד מן המסלול. סטייה כזו, כאשר היא נעשית במהירות גבוהה, עלולה להוציא את הרוכב משיווי משקל ולגרום להתרסקות. הרוכבים צריכים להיות דרוכים, קשובים ומרוכזים.

גם רוכב מחוץ לדבוקה מצוי כמובן בסיכון: חוסר ריכוז לשבריר שנייה, הצצה לאחור, תגובה מהירה מידי, חוסר זהירות בסיבובים, ואפילו עייפות ותשישות מהמאמץ – עלולים להוציא אותו משיווי משקל  ולגרום לנפילתו. כל רוכב מודע לכך שעליו להיות ער לתנאי המסלול וזהיר ברכיבתו. כל רוכב מודע לכך שהוא עשוי להתרסק. זהו סיכון ידוע אותו נוטל כל רוכב מקצועי. תאונות מתרחשות לעיתים קרובות בשל חוסר זהירות של הרוכבים עצמם.

רכיבת שטח מסוכנת אף יותר. האלמנטים הטבעיים הקיימים על המסלול: אבנים וסלעים גדולים, סינגלים צרים, שורשי עצים, בורות, שיחים, עצים, מעברי בקר וכן הלאה – מוסיפים מימד נוסף של סיכון. רוכבים מיומנים ממש מחפשים את האזורים הקשים לרכיבה כדי לשפר את המיומנות הטכנית שלהם. בתחרויות אף ישאפו המארגנים למסלול מאתגר יותר ויבנו "גינות סלעים" "דרוֹפּים" וכן הלאה.

זאת ועוד: תחרויות וכך גם אימונים –מתנהלים כידוע כמעט בכל מזג אויר. חום כבד, גשם שוטף או מסלול רטוב מוסיפים עוד נופך של סיכון ו"מזמינים" נפילות ותאונות.

גם הגורם הטכנולוגי הוא בעל השפעה. שלדות האופניים עשויות כיום מחומרים קלים. משקל נמוך משפר ביצועים, אך מקטין את עמידותה של השלדה ולכן מזָמֵן סיכון. תאונה עלולה להיגרם גם עקב תקלה באופניים או הפעלה לא נכונה שלהם. בלחץ של מרוץ – אירוע כזה יכול לקרות גם לרוכב המיומן ביותר.

ואם לא די בכל אלה – בספורט תחרותי הסיכונים גבוהים עוד יותר. במרוצים תחרותיים ישתתפו רוכבים ברמה גבוהה שמעלים את המהירות הממוצעת של המרוץ כולו. רוכבים שרמתם נמוכה יותר מנסים להדביק את הקצב של המהירים ולכן לעיתים מגרדים את קצה גבול היכולת שלהם ומסתכנים בתאונות. גם הדינמיות של האירוע, האדרנלין הגבוה ורמת ההתרגשות הטבעית שמייצרת התחרות – מזמנים סיכון מוגבר.

זוהי  המציאותרוכבי אופניים מודעים לסיכונים. איש אינו מייחל לתאונות של התרסקות אולם הכול יודעים כי הן צפויות.

אם וכאשר מוגשת תביעה משפטית לעומת זאת– תמונת ה"מציאות" משתנה לחלוטין.

מה קורה אם המועדון בחר לרכב במסלול שתנאי השטח או הכביש בו לכאורה "מסוכנים"? מה קורה אם במהלך רכיבה קבוצתית מאפשר המועדון לרוכב להשתתף באימון כשהאופניים שלו אינם תקינים ומערכת הבלמים לא עובדת למשל? מה קורה אם מישהו רוכב ללא קסדה? או מה אם ברכיבת ערב הרוכבים אינם מצוידים בפנסים? ואם היה זה אירוע חברתי שמארגן המועדון ורצפת המקום הייתה חלקה? ומה אם הוגש אלכוהול?

כספורטאים, חסונים, אנרגטיים וצעירים (או צעירים ברוחם) אנו לא מעניקים שום משקל לגורמים כאלה. להיפך –אנו מעוניינים ברכיבה קשוחה, במסלולים מאתגרים ובמפגשים חברתיים קלילים. אם לעומת זאת תוגש תביעה משפטית – יעשו עורכי הדין שימוש בכל טיעון, בכל פרט, בכל בדל של ראיה שיכול לשחק לטובת הנפגע– גם אם לטעמנו הוא סתמי. כך למשל בתביעה שהוגשה נגד קק"ל בשנת 2015, טען התובע – רוכב אופניים מקצועי – כי בנקודה מסוימת על המסלול בו רכב, היו זרוקים בקבוקי פלסטיק ושקיות ניילון. אחת משקיות הניילון נתפסה בין הגלגל האחורי ושרשרת האופניים, כתוצאה מכך נשברו ה"מעביר" וה"אוזן", והוא נפל ונפצע קלות (שריטות). קרוב לוודאי שרוב הקוראים ירימו גבה ויחשבו שמדובר בתביעה קטנונית. הרי ברור לכולנו שעל הפסולת אחראים מטיילים וכי הרוכב יכול היה פשוט לעקוף את שקיות הניילון. למרבה הפליאה תביעתו התקבלה. הוא זכה אמנם  לפיצוי קטן מאוד, אולם נקבע כי "קק"ל יצרה מפגע של חתיכות ניילון במסלול בו היא מזמינה את הציבור לרכב על אופניים".

מועדון רכיבה, או שלוחיו (בעלי המועדון, מאמנים, מדריכים, מובילי קבוצות) חשופים לתביעה במקרה שבו חלילה נפצע רוכב באימון קבוצה. במקרה כזה ייבדק מה גרם להתרסקות? האם המסלול היה בטוח? האם המדריכים או מובילי הקבוצה היו מקצועיים? האם הרוכבים תודרכו וקיבלו הנחיות בטיחות לפני הרכיבה? האם היה סיוע רפואי זמין? האם הרוכב היה מיומן מספיק לאתגר הניצב בפניו? כל מי שעוסק ברכיבה ספורטיבית יודע כי מסלול הרכיבה לעולם אינו סטרילי – וודאי כאשר מדובר ברכיבת שטח, אך גם כשמדובר ברכיבת כביש. כבישי ארצנו נבנו עבור מכוניות ולא עבור אופניים. מהמורה בכביש, חצץ שמפוזר עליו או אבן על הכביש הם חלק מהמציאות. זוהי סביבת רכיבה סבירה ומקובלת שכל רוכב מכיר אותה. אף על פי כן במועד זה מונחות בבתי המשפט בארץ  לפחות שתי תביעות שידועות לנו –  שהוגשו עקב  אבנים במסלול הרכיבה – שעל פי הנטען גרמו לנפילה. זאת, על אף שברכיבות ארוכות – אין שום דרך לשלוט במפגעים קטנים שקיימים על המסלול ולא ניתן לוודא שהוא נקי לחלוטין. דרישה לעשות כן היא בלתי סבירה ולא ניתן לעמוד בה.

בתאונה  שהתרחשה  בזמן  תחרות, עלולה שורה של בעלי תפקידים למצוא את עצמה נתבעת. החל באיגוד האופניים, דרך מארגני התחרות ועד המרשלים. כאן ייבדק האם המסלול היה בטיחותי דיו? מתי לאחרונה נבדק המסלול? האם עבודות שיפוץ או מפגעים אחרים בכביש נוצרו לאחר שבדקו את המסלול? האם ההתרסקות נגרמה בנקודה מסוכנת? האם הוצבו שלטי אזהרה? היכן עמדו המרשלים והאם המסלול מותאם לרמת הרוכבים? מצופה מהמארגן להפעיל שיקול דעת בכל אחת מן השאלות – לפני התחרות. כך למשל במקרה של מזג אוויר קשה – סביר שבית המשפט ישאל האם הופעל שיקול דעת ומדוע הוחלט לקיים את התחרות בגשם. החלטה לקיים אירוע במזג אויר כזה היא לגיטימית כיוון שמדובר בספורט אתגרי שבו נהוג לקיים מרוצים גם בגשם. אולם בית המשפט יבדוק שההחלטה התקבלה באופן מושכל.

בעלי תפקידים עשויים למצוא את עצמם נתבעים אם במהלך רכיבה נפגע הולך רגל. בשנת 2009 הוגשה נגד איגוד האופניים תביעה לאחר שהולך רגל נפצע מרוכב שהשתתף בקורס מדריכים שהתקיים בפארק הירקון. הולך הרגל לא הקפיד ללכת במסלול המיועד להולכי רגל ונכנס למסלול הרכיבה, אך למרות זאת תביעתו התקבלה. בפסק הדין (2014) נבחנו השאלות האם הרוכבים קיבלו לפני הרכיבה הוראות בטיחות והנחיות על אמצעי הזהירות שעליהם לנקוט מקום שיש רוכבים נוספים והולכי רגל. האם קיבלו הנחיות על אופן הרכיבה (בטור או בזוגות), על הצורך בשמירת מרחק מהולכי הרגל, על הצורך בהתאמת מהירות הרכיבה לעיקולי השבילים, על הצורך להתריע כאשר יש הולכי הרגל וכן הלאה.

מה אם הספורטאי לקה בליבו בזמן אימון או תחרות? אז ייבחנו השאלות האם הרוכב בריא? האם יצא לאימון כאשר הוא חש ברע? האם המאמן ידע זאת? ואם ידע – מדוע לא הפסיק את פעילותו? בשנת 2011 נפטר אחד הרצים שהשתתף במרתון תל- אביב. משפחתו הגישה תביעה נגד עיריית תל אביב ומארגני המרוץ וטענה כי היה עליהם לוודא שיש ברשותו אישור רפואי וכי הוא מודע לסיכונים הבריאותיים, ולא להסתפק בהצהרה האינטרנטית "אני מסכים". התביעה התקבלה. על פסק הדין הוגש ערעור והוא התקבל, אולם היא מאירה נקודות חשובות.

המציאות המשפטית אינה דומה למציאות העובדתיתאם יעמוד מול בית המשפט ספורטאי שנפצע קשה, יבקש בית המשפט לסייע לו לקבל פיצוי על נזקיו. בית המשפט עשוי לחשוב שבעלי מועדונים, מארגני תחרויות ומאמנים – הם "גדולים" וחזקים, שמולם ניצב הרוכב "הקטן", הפגיע  וחסר האמצעים – שנפצע. השופט קרוב לוודאי אינו מכיר את הסיכונים ברכיבה מקצועית. תפקידם של המשפטנים לפרוס בפני בית המשפט את תמונת ענף האופניים ההישגי, את הסיכונים שבו ואת  המודעות  של הרוכבים לסיכונים.  אחת הדרכים היא לבקש למנות מומחה ל"משפט הספורט" או מומחה שבקי בענף האופניים המקצועי. חוות דעת מקצועית כזו עשויה לסייע לבית המשפט לענות על השאלות הרלוונטיות.

כאשר הוא דן בתיק, יבחן בית המשפט האם התאונה נגרמה בשל רשלנות בעלי התפקיד, ולצורך זה ייבדק האם הם הפרו את חובת הזהירות. אמות המידה לקביעת סטנדרט הזהירות נבחנות לפי הנורמות המקובלות באותן נסיבות. גם כאן, מוטלת על עורכי הדין המשימה להבהיר לבית המשפט את הנורמות המקובלות ברכיבת אופניים מקצועית. סטייה מהנורמה המקובלת תיתפס כרשלנות.