בשנת תשכ"ז חוקקה הכנסת את חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) , תשכ"ז -1967.

הוראות חוק ההתיישבות נועדו לשמר את התכנון החקלאי ואת מטרתה ודרכה של ההתיישבות החקלאית. הצורך באימוץ החוק נולד לאחר שנמצא שמתיישבים שקיבלו ממינהל מקרקעי ישראל נחלות חקלאיות על קרקע לאומית, מזניחים את נחלתם או מעבירים את זכויות העיבוד בהן לאחרים, בניגוד למטרות ההתיישבות. החוק נועד אם כן, למנוע ממתיישב או חבר אגודה שיתופית אשר קיבל זכויות בקרקע או במים, את האפשרות להעברת הזכויות בהם.

ואולם השחיקה ברווחיות, ושורה של תמורות נוספות אשר חלו בעשורים האחרונים בחקלאות בישראל, הובילה לירידה משמעותית במספר בעלי הנחלות העוסקים בחקלאות וכפועל יוצא מכך לתופעות של הסדרים חוזיים בין המתיישבים לבין צדדים שלישיים בניגוד להוראות החוק. על מנת לעקוף את הוראת החוק, נערכים לעיתים  חוזים פיקטיביים שהם מעין הסדרי אריסות או "החכרת משנה" בתמורה לדמי שכירות שנתיים. 

בתוך כך מוכרת גם תופעה של הסדרים  בין מתיישבים לבין תאגידים חקלאיים, בעלי הון או גורמים עסקיים בעלי משאבים כלכליים ניכרים.  תוצאת הדברים הינה הופעתה של מה שמכונה על ידינו "חקלאות תאגידית" או "חקלאות הונית".

בעשור האחרון החלו נשמעות קריאות לתיקונו של חוק ההתיישבות והתאמתו לצורכי השעה. בתוך כך נטען כי יש לאפשר למתיישבים  להתקשר בהסדרי שותפות עם צדדים שלישיים משיקולים של התייעלות, התמחות ענפית ושאיפה לניצול יתרון הגודל.

נוכח  חשיבותו של חוק ההתיישבות והרציונאל העומד בבסיסו, ונוכח התמורות אשר חלו בהתיישבות החקלאית מתעוררת לדעתנו השאלה האם בנסיבות העניין ראוי לערוך שינויים בחוק, ועל פי איזה פרמטרים יש לקבוע את דמותו במציאות העכשווית.