ההתיישבות הכפרית בישראל הינה רובה ככולה פרי תכנון ממלכתי. הקמת היישובים, גודלם, מיקומם ופריסתם הגיאוגרפית, נקבע על ידי  המדינה והוא נועד לשרת שורה של מטרות לאומיות בכללם אחיזה בקרקע למטרות לאומיות-ביטחוניות, פריסת אוכלוסיה ופיזור אוכלוסין, ישוב אזורי ספר, פיתוח החקלאות כמערכת ייצור ואספקת המזון של המדינה, שמירה על הקרקע ועל השטחים הפתוחים, שמירת ערכי טבע ונוף ושורה של מטרות לאומיות נוספות.

 

ואולם, מזה כארבעה עשורים חווה ההתיישבות החקלאית בישראל משבר עמוק, פיחות הולך וגדל במעמדה  ותהליכים משמעותיים אשר  השפעתם על מדינת ישראל עשויה להיות הרת גורל, הן בהיבט האסטרטגי-בטחוני-לאומי והן בתחום הכלכלי-חברתי.  משבר זה, לא טופל באופן ממשי על ידי רשויות השלטון. יתר על כן, מתוך הכרה בחשיבותם של המרחבים הכפריים, אימצו המדינות המפותחות תכניות נרחבות לפיתוח ולשמירה על קיום וקיימות המרחב הכפרי הן במישור הדמוגרפי, הן במישור הכלכלי והן במישור האסטרטגי-לאומי. במדינת ישראל נושא זה מעולם לא טופל.  

תוצאת הדברים הינה שההתיישבות הכפרית בישראל עומדת בפני קריסה כמעט מוחלטת. חלק ניכר מן המשקים החקלאיים נכחדו, שטחים רבים נטושים ואינם מעובדים, המרחב הכפרי מדולדל ושיעור האיכלוס בו הולך ויורד, המשבר הכלכלי העמוק וחוסר היכולת לפתח תעסוקות חלופיות מבריחים את הדור הצעיר והאוכלוסייה בו מתבגרת; החקלאות כמערכת ייצור ואספקת המזון של המדינה דועכת מדי יום; הפוטנציאל הטמון בידע, האיכות, הרמה הגבוהה  והיזמות של חקלאות ישראל והפיכתו לחקלאות חדשה – יורד לטמיון; ומגוון ההזדמנויות העצום הטמון במרחב הכפרי שבו נמצאים כ- 85% מקרקעות המדינה וכל משאבי הטבע שלה – איננו מנוצל.    

 

חלק גדול מן המשבר וחוסר היכולת לפתח את המרחב הכפרי נובע מן המבנה הרגולטורי והשלטוני הקיים:  לכאורה, המשרד הממשלתי הממונה על נושא ההתיישבות החקלאית הינו משרד החקלאות ופיתוח הכפר. בפועל,  במציאות הרגולטורית הנוכחית – אמצעי הייצור החיוניים – קרקע, מים, ועובדים, אינם תחת ידו של משרד החקלאות. לבד מאלה, מחייב ריבוי ההיבטים הנוגעים להתיישבות מעורבות של בין 15 ל- 20  גורמים שונים – משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ויחידות סמך שונות. חלק מן המשרדים מטפלים בנושא מכוח החוק,  אחדים מסיבות פונקציונאליות ואחרים המטפלים בנושא בגלל אינטרסים כאלה ואחרים.  עובדה זו יוצרת עירוב תחומין, בלבול ומחלוקות בין המשרדים אשר מגיעים לא פעם לכדי ניגודי אינטרסים בין המשרדים השונים.

ריבוי האינטרסים וההיבטים העולים מן הנושא של ההתיישבות החקלאית והכפרית נוגע לערכים בעלי חשיבות עליונה לקיומנו ולפיכך מחייב לדעתנו העלאת נושא ההתיישבות מדרגה אחת במערך השלטוני האדמיניסטרטיבי של מדינת ישראל. הדרך המוצעת על ידינו היא העברתו לידי רשות שתהיה כפופה ישירות לראש הממשלה ותהווה גוף מרכזי ביצועי ועצמאי אשר מופקד על נושא ההתיישבות והמרחב הכפרי בכללותו ואשר יאגד תחתיו את הטיפול בכל אמצעי הייצור הקשורים להתיישבות  הן במישור הדמוגרפי, הן במישור הקהילתי והחברתי והן במישור הכלכלי – יצרני.

שורת המטרות הארוכה הנ"ל איננה יכולה להיות מושגת במבנה הרגולטורי הנוכחי. מעצם טיבו של רמ"י כגוף מנָהֶל שאינו גוף ביצועי , נראה לנו כי יכולתו להוביל תהליך כזה  מוטלת בספק.  הרוח והחזון לפיתוח המרחב הכפרי  בראייה חדשה, מערב היבטים רב מימדיים – הן במישור הלאומי- אסטרטגי- בטחוני, הן במישור הדמוגרפי, הן הכלכלי והן החברתי – קהילתי. מטרות אלה , אינן ניתנות לעיצוב בשום תכנית בניין עיר או אמצעי תכנוני אחר. הם מחייבות הקמת גוף שלטוני  רב סמכויות אשר יאגד תחת קורת גג אחת את כל הגורמים הרלוונטיים.  בנסיבות העניין, ונוכח הסיטואציות הגורליות העומדות מנגד – שינוי המבנה השלטוני והקמת הרשות הינם חיוניים לצורך ביצוע החלטות הממשלה ולמימוש המטרות לשמן קמה ההתיישבות – הן המטרות המקוריות, והן בהתאמה לשינויי הזמן.

על מנת לפשט את הקמתה של אותה רשות ניתן להשתמש בחטיבה להתיישבות , אשר משמשת הלכה למעשה כזרוע הביצועית של משרד ראש הממשלה, שינוי מעמדה לרשות והרחבת סמכויותיה עשוי לאפשר יישום מהיר יחסית של המהלך.