רשות המים ביקשה לערוך תיקון לכללי המים בנוגע לשימוש במים למדגה מתועש באופן שיחייב בהיטל הפקה את מגדלי הפורלים אשר עושים שימוש במימי נחל דן.
גידול פורלים בישראל, נעשה, כבכל העולם, באמצעות הטיית מי הנחל אל אתר הגידול, העברתם דרך בריכות הגידול והשבתם במלואם אל הנחל לאחר תהליך ניקוי וניטור של המים בהתאם לדרישות איכות הסביבה. על פי התיקון המוצע יחויבו המגדלים בעבור כל מ"ק מים , על אף שהלכה למעשה אין מדובר בהפקה והמים מוחזרים במלואם למקור המים.
התיקון המוצע יוצר הסדר משפטי, אשר על פני הדברים נראה שהוא איננו מקובל בעולם והוא אינו עולה בקנה אחד עם המגמה העולמית לקדם ולעודד את חקלאות המים (Aquaculture) כפי שבאה לביטוי במדיניות הקונגרס האמריקאי, הנציבות האירופית והמחוקקים במדינות העולם השונות.
המאמר הוא למעשה תמצית מחקר השוואתי שערכנו בנושא, בו סקרנו את הרגולציה הנוגעת לגידול סלמון וטרוטה בשורה ארוכה של מדינות מצפון אמריקה, אוסטרליה ומדינות החברות ב- OECD. הגישה במדינות אותם בדקנו הינה שככל שמדובר במתקני גידול של חקלאות מים בים הפתוח, באגמים, נחלים או מקורות מים זורמים אחרים, ואשר מאופיינים בצריכת מים שאיננה מכלה את מקור המים, לא נוהגות המדינות לחייב את המגדלים עבור שימוש במים הזורמים. זאת מהטעם שהמים נשמרים או חוזרים לתוך מקור המים. זאת בדומה למשל לתחנות כוח הידרואלקטריות. תחנות אלה, מעצם טיבן, מבוססות על מערכת של מים זורמים שחוזרת לתוך הים ולכן לא מיוחסת להם "משיכת" מים.
בדומה, לא מקובל למשל לחייב עבור שימוש במים במקרה של גידול דגים בכלובים במי הים הפתוח, ואף לא במקרה של גידול דגים ממשפחת הסלמוניים, דוגמת דג הסלמון והטרוטה במי נחלים זורמים.
תחת זאת ההסדר המשפטי המקובל בעולם הינו הרשאה לשימוש בקרקע (שכירות או חכירה) ו"רישיון" מים אשר מאפשר את השימוש במים בכפוף לתשלום שנתי בעבור קבלת הרישיון. יצוין עם זאת כי בשל החשש מהשפעות אקולוגיות, מאופיינת החקיקה הנוגעת לחקלאות מים בעולם ברגולציה ופיקוח אינטנסיבי על איכות המים החוזרים ובדרישות ניטור גבוהות אשר מטרתם לשמור על ניקיון המים מפני מזהמים באופן שלא יפגע במשתמשים נוספים.
במקרה של גידול דגי טרוטה לדוגמא, מוכרת תופעה (למשל בארה"ב, דנמרק ונורווגיה), של ריבוי חוות גידול הממוקמות על גדות הנחל במורד הזרם – אחת אחר השנייה, כאשר המשתמש הראשון ב"תור" מטה את המים לתוך חוות הגידול , מעביר אותם דרך חוות הפורלים שלו ומחזיר אותם – לאחר תהליך סינון וניקוי המוצקים – חזרה אל הנחל באופן שאיכות המים החוזרת תהיה ברמה דומה לזו בה נעשה שימוש מלכתחילה ולא תפגע במשתמש הבא – שאף הוא בעל חווה לגידול טרוטה, אשר עושה שימוש במים בדומה לקודמו, מחזיר אותם לנחל לאחר ניטור וחוזר חלילה. למעשה דוגמא זו ממחישה היטב את העובדה שהטיית המים לחוות הגידול והשבתם חזרה לנחל, איננה פוגעת לא בכמות המים, לא באיכותם, וגם לא בזכות השימוש של האחרים.
העובדה שמדובר בשימוש שאינו מקטין את כמות המים (בים הפתוח או בנחלים) ; שאינו כרוך בעלויות של הפקה או הוצאות אחרות בהם נושאות רשויות המים, שאינו מונע ממשתמשים אחרים לעשות שימוש במים, והרצון לקדם את ענפי חקלאות המים, מהווים את הרציונאל למדיניות זו.
בישראל לעומת זאת, לא מוסדר הנושא של חקלאות המים באופן סטטוטורי. בראייה צופה פני עתיד, נראה לנו רצוי להסדיר את הנושא באופן סטטוטורי בדומה למקובל בעולם, המאמר מציע לאמץ חקיקה המסדירה את נושא חקלאות המים בישראל בהקשר לשימוש בקרקע ובמים ברוח המגמה העולמית.
