פעילות ספורט כרוכה בסיכונים לא מבוטלים. חלק מענפי הספורט מסוכנים מעצם אופיים וטבעם, ובחלקם מעורבים גורמים חיצוניים שמגדילים את הסיכון. למרות זאת, החוק אינו אוסר את הפעילות בהם. גם ענפי ספורט מסוכנים כגון אגרוף, היאבקות וכל אומנויות הלחימה, כדורגל, בייסבול, רוגבי, אופניים, סקי, ועוד – הם חוקיים ומוכרים על ידי הרשויות וחלקם אף מהווים ענפי ספורט אולימפיים.
הסיכונים הגלומים בספורט מייצרים את ההנאה וההתרגשות הנלוות לפעילות ספורטיבית, אך גם את הפוטנציאל לפציעות. תאונות ופציעות בספורט הם חלק אינטגראלי מהפעילות ותופעה שכיחה המוכרת לכל ספורטאי. מגוון הסיבות שעלול לגרום לתאונות הוא רב. תאונה יכולה להתרחש כתוצאה ממערכת היחסים בין הספורטאים לבין עצמם: כל מתאגרף או מתאבק שעולה לזירה יודע שהוא עומד לספוג מיריבו חבטות ופציעות; כל כדורגלן מכיר את סכנת ההכשלה או ההיתקלות עם שחקן אחר; כל שחקן רוגבי מודע לסיכויי הפציעה במשחק אגרסיבי זה; וכל שחקן הוקי יודע שהוא עלול "לחטוף כדור" שתעה במסלול. תאונת ספורט יכולה להיגרם גם בשל סביבת הפעילות, מזג אויר, תנאי השטח, איכות הציוד ותקינותו. תפקודו של הספורטאי עצמו, רמתו המקצועית, מיומנותו והתנהלותו בזמן הרכיבה – גם הם גורמים רלוונטיים.
כך, יודע גם כל רוכב אופניים שהוא מועד לנפילה או להתרסקות עם האופניים ולפציעה שעלולה להיגרם מכך. למעשה, ממחקר שנעשה בשנת 2005 במכון לבטיחות מוצרים בארצות הברית עולה כי ענף הרכיבה על אופניים הוא אחד משלושת ענפי הספורט המסוכנים ביותר (על פי מספר הפציעות הרב ביותר. מקדימים אותו כדורסל ו- American Football). מחקרים אחרים מציבים ענפים אחרים בראש טבלת המסוכנות אולם כולם מכירים את הסיכונים הטמונים בענף האופניים.
מה דינה של פציעה שנגרמת בתאונת ספורט בכלל ובתאונת אופניים בפרט? האם רוכבי אופניים מודעים לסיכונים הכרוכים ברכיבה ובכלל זה לסיכון להיפצע; והאם הידיעה על סיכון זה חוסמת את אפשרותו של הרוכב לקבל פיצויים באם מתרחשת תאונה כזו.
הכלל – חובת הזהירות
באופן כללי חלה על כל אדם החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת שלא לגרום נזק לאחר בתחום פעילותו היומיומית. הכללים המשפטיים המקובלים מטילים אחריות נזיקית על כל אדם: בעל קרקע בשטחו מתבצעת הפעילות, מארגן אירועים – לאותן הפעילויות אותם הוא יוזם, בעל מקצוע – בתחום מקצועיותו, וכל איש, כלפי רעהו. חובת הזהירות מוטלת כלפי כל אדם וכל בעל נכס. הפרת החובה עלולה לבסס תביעת רשלנות.
חובת הזהירות חלה גם על כל הגורמים המעורבים פעילויות ספורט ופנאי: החל מבעל הקרקע בה מתקיימת הפעילות, דרך בעל מתקן הספורט, המשך ביזמים שמארגנים אירועי ספורט ופנאי, איגודי ספורט – בינלאומיים, לאומיים ומקומיים; מאמנים ואנשי מקצוע; מנהלי קבוצות, שופטים והספורטאים בעצמם. חובת הזהירות של אלה חלה הן כלפי המשתתפים בספורט והן כלפי הצופים.
בתפיסה משפטית זו יש כמובן היגיון רב, שכן היא מחייבת את הרשויות המקומיות, בעלי הקרקע, העוסקים ו"מזיקים פוטנציאליים" אחרים לשמור על סביבה בטוחה ככל הניתן לטובת האזרחים ולהימנע מיצירת סיכונים רשלניים.
הצורך במסגרת משפטית מיוחדת לפעילויות ספורט
פעילות ספורט– מצריכה מסגרת משפטית מיוחדת. הטעם לכך הוא שהשתתפות באירועי ספורט, מלווה, כמעט תמיד במידה מסוימת של סיכון והיא יכולה במקרים מסוימים אף לגרום למוות. סקרים שבוצעו בארצות הברית מלמדים כי פציעות ספורט הן הסיבה השנייה בהיקפה בעקבותיה פונים אמריקאים לרופא. מקדימה אותה אך ורק ההצטננות השגרתית. מספר זעזועי המוח למשל שנגרם כתוצאה מתביעות ספורט מוערך בכ- 3.5 מיליון אירועים בשנה.
חלק ניכר מהמקרים מוצא את דרכו אל בתי המשפט, אולם מרבית התביעות המשפטיות נדחות בהתבסס על תפיסה משפטית מיוחדת שנהוגה בארצות הברית ובמדינות נוספות.
תפיסה זו נועדה להגן על בעלי הנכסים ועל מארגני פעילויות הספורט מפני איום התביעות המשפטיות המרחף מעליהם ובבסיסה מונחים כמה נימוקים מרכזיים:
פעילויות ספורט ופנאי הן בעלות ערך חברתי חשוב, המדיניות הציבורית שואפת לעודד השתתפות ערה ואקטיבית של הציבור בפעילויות ספורט. הטלת אחריות משפטית תגרור ריבוי תביעות משפטיות ותפגע במדיניות זו.
החוק לא אמור להטיל מגבלות בלתי סבירות על מארגני פעילויות ספורט. חובות ומגבלות מסוימות חלות גם על המשתתפים עצמם.
הרצון שלא להרתיע את בעלי הקרקע המאפשרים כניסה לשטחיהם לצורך הפעילות, כמו גם את היזמים, מארגני פעילויות הספורט ואת המשתתפים עצמם.
החשש מאחריות משפטית עלול לשנות את אופיו של ענף הספורט ואת תרבות המשחק שלו – דבר שאינו רצוי.
הסתכנות מרצון: מהי?
"הסתכנות מרצון"– המכונה במשפט האמריקאי "הנחת הסיכון", היא תפיסה משפטית שנהוגה במרבית המדינות בעולם, ומטרתה להעניק הגנה לנתבעים בתביעות רשלנות, כאשר התובע ידע על הסיכון לפציעה ובחר להכניס את עצמו מרצונו למצב המסוכן. על פי תפיסה זו, אדם לא יזכה בתביעה על נזק שנגרם לו מפעילות שלוותה בסיכון, עליו ידע מראש – ישירות או במשתמע – ועל אף זאת בחר להשתתף בה מרצונו החופשי.
בעשורים האחרונים, עם התפתחות תרבות הפנאי והספורט, הבינו שיטות המשפט במדינות המערב כי הסיכונים ה"אינהרנטיים" הטבועים בפעילות ספורט ופעילות אתגרית מצריכים דין מיוחד. במיוחד נכונים הדברים לענפי "ספורט המגע" הדורשים מגע פיזי בין השחקנים (אגרוף, האבקות, אומנויות לחימה, סיף, משחקי כדור למיניהם וכו').
אך ההכרה בעיקרון "ההסכמה לסיכונים" נכונה לא רק ביחסים בין שחקן לשחקן ולא רק במקצועות המגע אלא כמעט בכל ענפי הספורט. כך למשל נפגעו צופים במשחק בייסבול מכדור תועה; מטפסים נפלו מחבל הטיפוס; גולשי סקי או רוכבי אופני הרים התרסקו בהתנגשויות עם הטבע או בשל תנאי השטח שבחלקם הותוו על ידי בן-אנוש; אינספור רוכבי כביש התרסקו במרוצים תחרותיים או באימונים; אנשים נפצעו בסירות רפטינג וספגו חתכים ושברים; שחקנים במשחקי כדור נפצעו בגפיים התחתונות בשל תנאי המגרש, רוכבים על סוסים נפגעו במרוצים, קופצים במוט נפלו מחוץ למזרון הנחיתה ונפצעו; מעודדות נחבטו ברצפת האולם; ושחיין התנגש במקפצת הבריכה. תאונות בספורט יכולות אם כן להתרחש לא רק בשל מגע עם שחקן אחר אלא בשל שורה ארוכה של גורמים – בין חיצוניים ובין אלה הקשורים לספורטאי עצמו.
משום כך הורחב עיקרון זה כמעט לכל ענפי הספורט, והוא נוגע במיוחד לפעילות ספורט המתקיימת במרחבים הפתוחים (כמו רכיבה על סוסים, רכיבה על אופניים, סקי, גולף, ענפי התעופה, ענפי השייט ועוד) שבה במרבית המקרים לא ניתן לשלוט על תנאי השטח והסביבה.
בארצות הברית, חלה כיום הגנת "הנחת הסיכון" כמעט על כל ענפי הספורט המוכרים: סקי שלג, סקי מים, כדורגל אמריקאי; בייסבול, נהיגת שטח, סקייטבורדינג, גולף, אימוני הצלה; שייט בסירות מרוץ, היאבקות, התעמלות מכשירים; דייג ספורטיבי, החלקה על הקרח ; כדורגל; כדורסל; טיפוס הרים, טיפוס על סלעים; רפטינג בנהרות; רכיבה על סוסים; מרוץ מזחלות, ג'ודו, קראטה ואומנויות לחימה אחרות, רכיבה על אופני הרים, רכיבה על אופני כביש ועוד.
למי תינתן הגנת ה"הסתכנות מרצון"
הגנה "הנחת הסיכון" איננה מוענקת באופן אוטומטי. בית המשפט בודק כל מקרה לגופו וקובע ראשית, אם אותו ענף ספורט נחשב לענף שיש בו סיכון אינהרנטי, כלומר סיכון מוּבְנה שטבוע באופי הפעילות עצמה; ושנית, אם יש מקום להחיל את ההגנה בנסיבות המקרה הספציפיות. "סיכון אינהרנטי קיים כאשר אותה הפעילות נעשית לשם הנאה או התרגשות, דורשת מאמץ פיזי ואלמנטים של מיומנות, וכוללת אתגר שיש בו מידה מסוימת של סיכון להיפצע".
אשר לנסיבות הספציפיות: בית המשפט יבדוק: (א) האם הפציעה נגרמה מסיכון אינהרנטי מובנה של אותו ספורט; (ב) הנפגע ידע או היה מודע לסיכונים הכרוכים באותו ספורט והסכים להם. (ג) ההסכמה יכולה להינתן במסמך עליו חתם המשתתף בכתב או שהיא נלמדת מעצם בחירתו של הנפגע להשתתף בפעילות על אף ידיעתו את הסיכונים; (ד) אם הסיכון הטמון בפעילות מובן לתובע או שהוא ברור וידוע לכל, כי אז התובע למעשה הסכים לו; (ה) השתתפותו של הנפגע בפעילות נעשתה מרצונו החופשי. אם בחר להשתתף – הרי הוא מוחזק כמי שהסכים לסיכונים ולכן תביעתו תידחה.
חשוב להבהיר לעומת זאת, כי תאונות שנגרמו כתוצאה מפגיעה מכוונת, ממעשה שנעשה בזדון או שהן תוצאה של רשלנות חמורה – אינם מוגנים. ספורטאי שגרם לפציעתו של ספורטאי עמית או יריב בכוונה או בזדון, מארגן שהתרשל בארגון האירוע או יצר סיכונים מוגברים – לא יהיו מוגנים על ידי "הנחת הסיכון. נתבעים שפעלו בחוסר זהירות כזה שמצוי לחלוטין מחוץ לטווח ההתנהגות הנורמאלית של אותו ספורט – לא יהיו פטורים מאחריות.
הסתכנות מרצון בענף האופניים
רכיבה תחרותית על אופניים נחשבה מאז ומתמיד לספורט מסוכן. מספרם של הרוכבים שמתו במרוצי אופני-כביש נאמד במאות. רכיבה על אופני הרים רושמת גם היא כ- 6 מקרי מוות מידי שנה בארצות הברית. תאונות קטלניות מתרחשות באימונים ובתחרויות, על הכביש ובמסלולי רכיבה אחרים, רשימת הרוכבים שמצאו את מותם בספורט זה כוללת אלופי עולם ואלופים אולימפיים ולמרבה הצער ברבות השנים שיעור מקרי המוות והפציעות אינו קטן. בשנת 2011 נהרג רוכב אופניים בלגי מוכשר בהתרסקות במהלך מרוץ ה – Giro, ובשנים קודמות גבה קורבנות גם ה- Tour de France . שלושה רוכבים מקצוענים נוספים מתו בשנת 2016 בהתרסקויות שאירעו במרוצים "קטנים" יותר; באולימפיאדת ריו שהתקיימה בשנת 2016 למשל, סיימו את מרוץ הגברים פחות ממחצית הרוכבים שזינקו אליו, חלק גדול פרש בשל פציעות והתרסקויות– יש הטוענים בשל המסלול הקשוח. כמעט ואין מרוץ שבו לא מתרחשת התרסקות. כל התרסקות כרוכה בנזק. במקרה הטוב יגרם בה נזק טוטאלי לציוד; במקרה הפחות טוב עלול רוכב להיפצע ולהזדקק לחודשים או לשנים רבות של שיקום; ובמקרים קיצוניים עלול האירוע להסתיים במותו של הרוכב.
גורמי הסיכון במרוצי אופניים הם רבים ומגוונים: החל מהרוכב עצמו; דרך יתר הרוכבים בדבוקה; המסלול, תוואי השטח ותנאי הדרך; מזג האוויר; האופניים, צלמים או רכבי ליווי שנוסעים בצמוד לרוכבים ונוכחותם עשויה להפריע למרוץ, צופים בשולי המסלול שמעודדים וחוסמים את הנתיב, רצים עם הרוכבים ונוגעים בהם וכן הלאה. וככל שעובר הזמן והיקף הפעילות בענף מתרחב – הולך שיעור הסיכון במרוצי אופניים ועולה. מהירות הרכיבה עולה; הטכנולוגיה של האופניים משתנה; מספר רוכבי הדבוקה במרוץ הולך וגדל, ומצטרפים גורמי סיכון נוספים.
בשל כל אלה, הכיר המשפט האמריקאי ברכיבה ספורטיבית על אופניים כפעילות ספורט שיש בה סיכונים אינהרנטיים.
על פי התפיסה המשפטית בארצות הברית – השתתפות וולונטרית בענפי ספורט אלה לא תהיה כרוכה בהטלת חבות נזיקית ברשלנות במקרה של פציעה. הדברים נכונים לרכיבה ספורטיבית והם חלים גם במקרה של אימון, בוודאי במרוצים תחרותיים. רוכב תחרותי – הישגי נתפס כרוכב מיומן, מנוסה, מקצועי, שאוחז בהבנה גדולה יותר של הספורט ובתור שכזה – מודע לכל הסיכונים הטמונים בו.
גם כאן יש סייגים. הרוכבים חבים בחובת זהירות אחד כלפי משנהו ובמקרה של התנהגות בלתי הולמת או פגיעה מכוונת של רוכב ברוכב אחר – יחשב הדבר כהפרת חובת הזהירות.
בנוגע לרכיבה להנאה – המצב המשפטי אינו חד משמעי. השאלה הרלוונטית היא תמיד האם הרוכב היה מודע לסיכונים ברכיבה. וכאשר מדובר ברכיבה רגועה להנאה – לא בהכרח ניתן לומר זאת. בנוסף, בית המשפט יבדוק מה גרם לתאונה. במידה והיה זה מפגע בטיחותי בולט, יש מקרים שתוטל אחריות על בעל הנכס, העירייה או המארגן.
מה קורה במשפט הישראלי?
עיקרון ההסתכנות מרצון מעוגן גם במשפט הישראלי אם כי השימוש בו מועט למדי. בכל הנוגע לתביעות ספורט, מצוי עיקרון זה עדיין בחיתוליו. אמנם מצאנו כי בתי המשפט דחו כמה וכמה תביעות על פי עיקרון זה אולם הדברים נכונים בעיקר בענפי ספורט כמו אגרוף תאילנדי או כדורגל –שבהם הסיכונים קלים לזיהוי גם עבור מי שאינו עוסק בהם.
לא כך הדברים ברכיבת אופניים ספורטיבית – תחרותית. שופט שאינו מכיר את הענף אינו מודע לסיכונים הטמונים בו ולכן עשוי לטעות בתוצאה המשפטית, כפי שלצערנו קרה לאחרונה. פסק הדין שניתן לאחרונה נגד איגוד האופניים מלמד על הצורך במסגרת משפטית מיוחדת לתביעות ספורט, ועל ההשלכות הנובעות מהעדרה.
אנו תקווה כי בסופו של יום יתקבל הערעור על פסק הדין. כך או כך, בשלה השעה לדעתנו, לאמץ את עיקרון "ההסתכנות מרצון" כהגנה בתביעות ספורט גם בישראל – ויפה שעה אחת קודם.
