משבר הקורונה  מציף עוד ועוד סוגיות שקשורות למציאות הכלכלית, עשרות שאלות צפות עדיין ללא תשובות, ולחלקן כבר מסתמנות תשובות לא פשוטות.

מה יקרה עם 700,000 העובדים הלא חיוניים ? במסגרת ההנחיה לצמצם את מספר העובדים בכ- 70%, נשלחו הביתה כ- 700,000 עובדים. חלק ניכר מהעסקים ממשיכים לעבוד עם מספר קטן מאוד של העובדים (היעילים יותר?) ובחלקם אף קיימת עלייה בהיקף המכירות (שוק ביטוחי הבריאות והחיים למשל).  מעבר לבעיה החברתית שנוצרה, עולה השאלה מה יקרה עם שוך המשבר והתשובה ברורה: המעסיקים מבינים שניתן להסתדר עם הרבה פחות עובדים ולחסוך עשרות או מאות אלפי שקלים בחודש על משכורות.  צפוי אם כן שחלק ניכר מהם לא יוחזרו לעבודה ואנשים רבים יאבדו את מקור פרנסתם.

מדוע חל"ת? עדיף לתת תמריץ למעסיקים לשמור על העובדים -. בכל תכנית הסיוע לא ניתן ולו גם תמריץ אחד למעסיקים לשמור על העובדים שלהם. תחת זאת עודדה המדינה את המעסיקים להוציא את העובדים לחל"ת. במקום לתמרץ עבודה, תומרצה האבטלה. לו היו המעסיקים מתומרצים ביחס ישר למספר העובדים שלהם, חזקה שהיו שוקלים טוב טוב בטרם שלחו מישהו הביתה.

מה יקרה עם שוק שכירות המשרדים? לצד צמצום ניכר במספר העובדים, העבירו מעסיקים רבים את מרכז הפעילות הביתה. בעל העסק מנהל אותו כעת מהבית ויחד עמו צוות מצומצם שעובד אף הוא – כל אחד מהבית. המציאות מתבררת כפתרון יעיל שעשוי לחסוך לבעלי העסקים עשרות אלפי שקלים נוספים בחודש  של דמי שכירות וארנונה לעסקים.

מה יקרה בשוק המימון לרכב? בעת שמעסיקים רבים שולחים את העובדים הביתה – אין גם צורך בכלי הרכב ששכרה החברה עבורם. הדברים נכונים כמובן גם למגזר הלקוחות הפרטיים: אנשים שיאבדו את מקור פרנסתם יאבדו את יכולת ההחזר שלהם ולכן צפוי שייאלצו להחזיר את כלי הרכב ש"רכשו" במימון מלא. כך או כך, בקרוב עשרות אלפי מכוניות יחזרו למגרשי החנייה של חברות הליסינג או של הבנקים. ניצנים לתופעה זו כבר נראים בימים אלה.

מעבר לנזק המיידי – לצרכנים, לעסקים ואולי גם לבנקים – מציג המשבר את החיסרון הבולט של רכישה במימון מלא. כאשר אתה מעניק מימון מלא לרכישת נכס, אתה מאפשר לאדם לרכוש משהו שהוא לא באמת יכול לקנות. האם נכון  לעשות כן? הראשון שצריך לשאול את השאלה הוא הצרכן ששילם אלפי שקלים בחודש עבור רכב שבסופו של דבר אינו שלו כלל. כעת, כשכושר ההחזר שלו מתערער, יוחזר הרכב לבנק או לחברת הליסינג והצרכן יישאר בלי כלום. דמי הליסינג החודשיים ששילם במשך כמה שנים – ירדו לטמיון.

שאלת המימון המלא, מתעוררת גם בשוק הדיור: בשעתו הציעו פוליטיקאים לאפשר רכישת דירה ב- 90% משכנתא. למרבה המזל ההצעה לא התקבלה, שאם לא כן היינו צפויים כעת לתופעה דומה לזו שבשוק הליסינג.

בואו נדבר על "מחיר למשתכן" – מחיר למשתכן מתגלה אף היא כבעיה. גם כאן, ההטבה העיקרית היא מימון כמעט מלא של הדירה. זוכי מחיר למשתכן שהוצאו לחל"ת ייתקשו כעת לעמוד בהחזר המשכנתא, הדירה תחזור למדינה, המשפחה תישאר בלי כלום, והתשלומים ששולמו ירדו לטמיון.

ושוב נשאלת השאלה האם נכון  לתת לאנשים לרכוש משהו שהם לא באמת יכולים לקנות? המשבר הקולוסלי שחווה שוק הנדל"ן בארה"ב בשנת 2008 מלמד שהתשובה לשאלה זו היא לא.

איך נפתור את משבר הדיור – תכנית מחיר למשתכן לא זכתה לתמיכה של מביני עניין משום שאין לה יכולת להוריד את מחירי הדיור.  התכנית איננה החמצן של שוק הדיור (כפי שכונתה) ואין לה שום יכולת לעצור את הקיפאון בו.

הדרך היחידה להוריד את מחירי הדיור היא הורדת מחיר הקרקע והגדלת היצע המגרשים:  93% מקרקעות ישראל הן קרקעות מדינה. מחירי הקרקעות נשלטות באופן מלא על ידי השמאי הממשלתי. ברצותו יוציא שומה על סכום כזה, וברצותו על סכום אחר, במשיכת קולמוס פשוטה יוחלט מהו ערך הקרקע, האם החוכר ישלם 91% מערך הקרקע, 51% או 31% מערכה .

אשר להיצע: 85% מקרקעות המדינה מצויות במרחב הכפרי, אולם מתגוררים בו רק 7% מאוכלוסיית המדינה. הפיתרון טמון במרחב הכפרי אך הוא דורש תיקון עומק של תמ"א 35 ותכנון מושכל של הפיתוח בו. הגדרת יעד איכלוס של 10% מהאוכלוסייה במרחב הכפרי טומנת בחובה פוטנציאל למאות אלפי מגרשים. שיווקם במחיר שפוי – יהווה תרופה אמיתית למשבר הדיור.

אם באמת חפצה המדינה בהורדת מחירי הדיור עליה לעשות שני צעדים:

• להעניק למשפחות צעירות חסרות דירה הנחה של 80% בערך הקרקע. זה ניתן, זה אפשרי, וזה נכון לעשות.
• להעלות את יעד האיכלוס במרחב הכפרי ל- 10-12% מהאוכלוסייה ולנקוט לשם כך בצעדים מתאימים על כל המשתמע מכך.

שילוב של שני אלה מיד בסיום המשבר ישמש כמנוע צמיחה עוצמתי ביותר, הוא יניע את גלגלי הבניה והפיתוח, את כל העסקים והתעשיות המשיקים לו והנסמכים עליו, ויחד עימם ינוע קדימה כל המשק.