ההתיישבות החקלאית בישראל חווה בעשורים האחרונים תמורות ושינויים משמעותיים הן משפטיים, הן כלכליים והן חברתיים. המישור האחרון נובע בעיקר מכניסה מסיבית של תושבים שאינם חקלאיים אל הישובים החקלאיים. המדובר במשפחות עירוניות המבקשות לשפר את איכות חייהן, ולממש את חלומם לבית עם גינה בכפר. המעבר להתגורר בכפר התאפשר עם הקמת שכונות ההרחבה הקהילתיות בישובים החקלאיים,  תופעה שראשיתה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל אשר נדונה אף היא במסגרת פסק הדין בעניין שיח חדש.  

עניין זה מייצר לא מעט קשיים לאור זכותם החוזית של היישובים החקלאיים בקרקע ורצונם לאכוף הסדרי מיון כתנאי לקליטה של מתיישבים חדשים לישובים החקלאיים. זאת במיוחד לאורה של המציאות, המלמדת כי קליטתה של אוכלוסייה שאינה חקלאית בישובים החקלאיים יוצרת התנגשות בין העיסוק בחקלאות לבין שאיפתה של האוכלוסייה החדשה לאיכות חיים פסטורלית  ומעוררת חששות כבדים בדבר השמירה על אופיים החקלאי של הישובים.

נושא כניסתם של מתיישבים שאינם חקלאים לישובים חקלאיים הגיע לראשונה לבחינה של בית המשפט העליון בשנת 1995[1] ולמן אותו מועד הוא מעסיק תדיר את בתי המשפט ואת השיח הציבורי –  דבר שהביא לשינוי התפיסה בנושא וועדות הקבלה בהתיישבות החקלאית וכפועל יוצא מכך לקליטה משמעותית של מתיישבים לא חקלאיים לישובים אלה.

עיון מושכל בטיעונים המשפטיים אשר הוצגו מטעמם של כלל הצדדים במחלוקות אלה מגלה כי שאלת השפעתה של האוכלוסייה החדשה הנקלטת בהתיישבות החקלאית על אופייה של ההתיישבות החקלאית, והשלכותיה  על  עתידה של החקלאות בישראל – לא הועלה מעולם ומטעם זה מטבע הדברים לא נדון :  הדיון הציבורי בנושא הפשרת הקרקעות החקלאיות, כמו גם העתירות בנושא וועדות הקבלה מצד כאלה המבקשים להתגורר בשכונות הקהילתיות שהוקמו בישובים החקלאיים, הניחו במרכז השיח הציבורי את עקרונות השוויון והצדק החלוקתי, זכויות חוקתיות כגון כבוד האדם והזכות לחירות מחד, אל מול אינטרסים של החקלאים שעניינם זכותם הקניינית בקרקע, טענות בדבר מרקם חברתי ותרבותי, טיעונים לאומיים וכיוצא באלה . 

ואולם, מבין כלל הסוגיות המשפטיות אשר עמדו למבחן בפני בית המשפט העליון,  בולטת בהעדרה שאלת חשיבות החקלאות, והשמירה על קרקע חקלאית בישראל כאינטרס לאומי וכערך מוגן בפני עצמו, אינטרסים, שאינם מזוהים ישירות עם אף אחד מהצדדים, לא ייוצגו כלל, ולא קיבלו על כן משקל ראוי, חרף חשיבותם . כך, אף לא הועלתה לדיון השפעת קליטתה של אוכלוסייה שאינה חקלאית על הישובים החקלאיים, התמורות והשינויים החברתיים אשר נוצרים בעקבות המעבר מן העיר לכפר וסוגיית ניגודי האינטרסים אשר נוצרים בין שני קבוצות האוכלוסייה בשל הפעלות החקלאית , אשר מתבררת בדיעבד כמטרד עבור האוכלוסייה החדשה שנקלטת בישובים החקלאיים ואשר איננה בעלת אוריינטציה חקלאית כלשהי .

בחינה של המצב המשפטי בארצות הברית מגלה כי בעקבות תופעה דומה שהתרחשה שם, , אימצו כל 50 המדינות בארה"ב, מדיניות כוללת של שמירה ושימור החקלאות והקרקע החקלאית, מדיניות הכוללת אמצעים חקיקתיים שונים אשר מטרתם להגן על האזורים החקלאיים מפני לחצי העיור, הן לצורך ייצור חקלאי והן להשגת יעדים חשובים אחרים.  אחד הכלים החשובים ביותר בעניין זה הינו  חוק The Right to Farm ,  המעניק לחקלאים הגנה מפני תביעות המוגשות כנגד הפעילות החקלאית מצד אוכלוסיה חדשה אשר עוברת להתגורר באזורים החקלאיים ומאוחר יותר עותרת כנגד החקלאים והפעילות החקלאית בעילת מטרד ובדרישה להפסקת הפעילות החקלאית בשל אותו מטרד. 

המאמר יציג את המגמה המשפטית שהובילה לפתיחת שערי ההתיישבות החקלאית לכניסתם של מתיישבים שאינם חקלאיים, ואת השלכותיה של כניסה זו  על דמותה של ההתיישבות החקלאית ועל עתידה של החקלאות בישראל. בהמשך יסקור המאמר את הצורך בשמירה על אופיים החקלאי של הישובים בהתיישבות החקלאית כאמצעי לשמירה על החקלאות בישראל תוך ניסיון לבסס טיעון לפיו בישראל, כמו במדינות אחרות, החקלאות היא אינטרס לאומי.

בחלק השני של המאמר נסקור את המצב המשפטי בארה"ב אשר חוותה תופעה דומה, ואת האמצעים אשר ננקטו בארה"ב לשם שמירה על הפעילות החקלאית ועל החקלאות, אשר נתפסת שם, כמו במרבית המדינות בעולם, כאינטרס בעל חשיבות לאומית. המאמר יסקור בהרחבה את  חוקי The Right To Farm אשר מהווים את אחד הכלים המשמעותיים ביותר בעניין זה בארה"ב, ויציע להתבסס על הניסיון האמריקאי ולאמץ נוסח של חוק זה גם בישראל במסגרת "משפחת" חוקים ייעודית להתיישבות החקלאית.

[1]  בג"צ 6698/95 עאדל ואימן קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1)258, ( ניתן 8.3.2000, להלן: "עניין קעדאן"). באותו מקרה נדונה אמנם שאלת הקצאת מקרקעין בישוב קהילתי ולא חקלאי אולם פסק הדין עורר דיון סוער והשפיע באופן משמעותי גם על הישובים החקלאיים. ראה להלן בהמשך המאמר.