אחת הבעיות איתן נדרשת להתמודד מדינת ישראל דרך קבע, בעיקר באזור הנגב והגליל, היא השמירה על קרקעות המדינה מפני פלישות והסגות גבול. היקף הפלישות למקרקעי המדינה הוא עצום והוא נאמד באלפי דונם לשנה. הבעיה קשה במיוחד באזור הנגב והגליל, בהיותם אזורים פחות מיושבים, ובשל העובדה שהשטחים הפתוחים מהווים יעד קל יחסית לפלישות.
חשיבות ההגנה והשמירה על קרקעות המדינה הוכרה ע"י המחוקק זה מכבר. צורך זה שימש בשעתו בסיס לחקיקתו של חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981, אשר מהווה את אחד האמצעים החשובים ביותר להתמודדות עם בעיות של הסגות גבול למקרקעי המדינה.
עם זאת ועל אף האמור, עמדתו של בית המשפט העליון הינה כי ככלל, מתבקשת פרשנות צרה להיקף השימוש בחוק סילוק פולשים. זאת מאחר שמדובר בסעד עצמי אשר מהווה אמצעי אכיפה חריג. מטעם זה הגישה היא כי תחת שימוש בחוק זה יש להעדיף שימוש בהליכים משפטיים לפינוי וסילוק יד.
אלא שהשימוש בהליכים משפטיים טומן בחובו כמה חסרונות בולטים. מבין אלה יש למנות את משך הזמן הארוך מרגע תחילת ההליכים עד לסיומם, התלות בהחלטות של המותב השיפוטי, והסיכון שהתביעה תידחה מסיבות שונות. זאת ועוד, הליכי הפינוי כרוכים בעלויות כספיות כבדות מאוד. על פי אומדן של מינהל מקרקעי ישראל, עלות פינוי של דונם נעה החל מ – 10,000₪ לדונם והיא עשויה להגיע גם לסכום של 150,000₪ לדונם.
המסקנה המתבקשת הינה כי על פני הדברים, תחת פעולות אכיפה והליכי פינוי בהם נוקטת המדינה לאחר הפלישה , עדיפה פעילות יזומה המאפשרת תפיסת חזקה פיסית בפועל במקרקעי המדינה כאמצעי למניעת הפלישה, בבחינת "ויפה שעה אחת קודם".
המאמר סוקר אמצעים שונים לשמירה על קרקעות המדינה, ומציע לבחון את השימוש בהרשאות הרעייה כאמצעי לשמירה על מקרקעי ישראל.