בעשור האחרון הולכים וגואים מימדי הפשיעה החקלאית בישראל. נזקי הפשיעה נאמדים בסכומי עתק שעולים כדי מאות מיליונים בשנה. הנזק הנגרם מתופעת הפשיעה החקלאית איננו רק במישור האישי של החקלאים אלא הוא משפיע על הציבור כולו. הוא גורם נזק אדיר למגזר יצרני שלם שמופקד על ייצור המזון של המדינה ולכן שימורו ושמירתו הם אינטרס לאומי; הוא מסכן את בריאות המזון ובטיחות המזון ולכן את בריאות האזרחים – הצרכנים, כולם; והוא פוגע קשות בקופה הציבורית שנאלצת לספוג את נזקי הפשיעה – הישירים והעקיפים.
ואולם, בחינת המציאות מלמדת כי חרף חומרתה, תופעה זו איננה מטופלת על ידי רשויות האכיפה, דבר שבסופו של דבר מהווה "פרס לפורעי החוק", יוצרת הרתעה שלילית ומובילה למציאות של עבירות ההולכות ומתרבות.
המאמר דן ברגישותו של ענף החקלאות והיותו חשוף במיוחד לפשיעה; מנתח את מונח "פשיעה חקלאית" ואת סוגי העבירות הנכללות בו ובוחן את הדרכים המשפטיות להתמודדות עם הפשיעה החקלאית: התפתחות החקיקה מגמתו הברורה של המחוקק להחמיר עם עבירות הפשיעה החקלאית; עמדת הפסיקה וחולשת מערך האכיפה. המאמר סוקר את השלכות של כישלון האכיפה ובוחן את מידת האחריות הנזיקית של רשויות המדינה למציאות המשברית שהתהוותה במקומותינו בנושא זה.